שגרה. מילה כל כך קצרה עם משמעות שיכולה ללוות אותנו לאורך שנים. ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו נצמדים להרגלים שאנחנו מכירים יותר חזק. גם אם הם לא באמת טובים או נכונים לנו ולאושר שלנו.
שגרה, לפי ויקיפדיה:
סדר הפעילות הקבוע של ארגון או אדם, להבדיל מסדר הפעילות במצב חירום, ובמצבי זמניים כגון התארגנות.
יש מי ששגרת יומו קבועה יחסית – שעות קבועות להשכמה ולשינה, לאכילה, לעבודה, למנוחה ולבילוי, ויש מי ששגרת יומו קבועה פחות, אך עדיין יש בה מרכיבים קבועים. בנוסף לשגרת ימי החול מתקיימת גם שגרת ימי המנוחה השבועית, השונה משגרת ימי החול.
התנהלות החברה בתנאי שגרה רגילה יוצרת פעילויות והתרחשויות אשר מתאימות לדפוסים וסטטיסטיקות שונים. דפוסים אלו יכולים להיות צפויים במידה רבה בהתאם לשעות היום, לימי השבוע, סופי שבוע וחגים, ולנטייה עונתית. תכנון של מערכות וארגונים להתנהלות בתנאי שגרה מאפשרת לרוב ניצול יעיל של משאבים מחד, ומאידך דורשת יכולת התמודדות עם מצבים בהם השגרה מופרת ונדרשת פעילות שונה מהרגיל.
אז מה כל זה קשור אליי בעצם ולמה אתם קוראים את זה?
לפני קצת יותר משנה וחצי, ממש אי שם שגלי הקורונה החלו להתנפץ ולהתמוסס, עוד גרתי אצל ההורים, בבועה הבטוחה והחמימה שלי. עבדתי בעבודה טובה בהייטקס, סיגלתי לעצמי משטר אימונים והרגשתי בשיא מבחינת המראה החיצוני שלי. אבל בפועל, מבפנים, הרגשתי שאני נרקבת.
כן נרקבת זאת מילה קצת קיצונית, אבל מי שמכיר אותי יודע שאני לא בוחלת במילים (ונשבעת שלומדים לאהוב את זה! טוב אולי פשוט מתרגלים.. 🤷🏼♀️) והתחושה הפנימית שלי הייתה שלאט לאט הלהבה הפנימית שלי כובה. זה התחיל מהדברים הקטנים שפתאום התחילו לתפוס יותר מקום, כמו הכעס על הנסיעה בפקקים למשרד, המזגן במשרד והגיע לשיא ביום שבו יצאתי מהמשרד בערב והרגשתי מינימום כאילו אני שוב מ"פ טירונים שיוצאת לסופ"ש. שם הבנתי שמשהו חייב להשתנות.
נכון, שינוי הוא לא דבר קל. ואם אגיד שידעתי מאיפה להתחיל אשקר, אבל הרגע הזה שבו האסימון נופל הוא רגע אל חזור.
אז התחלתי מלהבין שהגיע הזמן לעזוב את הקן וחיפשתי לי דירה חמודה, ואיכשהו תוך עשרה ימים מצאתי את עצמי בדירת שותפות באחד ממגדלי היוקרה החדשים בת"א. וכמו שנאמר בביטוי הקלאסי "לא כל הנוצץ זהב", גם שם, למרות שליטרלי הייתי עטופה בזהב פחות או יותר, עם כמה ששמחתי מהמעבר והיציאה לעצמאות מלאה, אחרי חמישה חודשים בדירה, הבנתי שאיכשהו גם עם ההתלהבות מעיר חדשה, דירה שווה, והשגרה החדשה שסיגלתי לעצמי, אני עדיין לא מרגישה מספיק שמחה או מאושרת כמו שאני יכולה להיות.
מפה לשם אחרי תקופה של מחשבות פנימיות, מצאתי את עצמי מתחילה לחפש עבודה חדשה. לא ידעתי בדיוק איזה תפקיד אני רוצה, או באיזה תחום / מגזר, אך ידעתי שאני רוצה להישאר בעולם השיווק אותו אני אוהבת וגם לומדת תוך כדי בלימודים. תוך מספר ימים, עוד שהוצאתו של השינוי לפועל הייתה עדיין כל כך רחוקה ממני, חברה חיברה אותי למשרה הנוכחית שלי. ומשם בעודי מסיימת את החודש הראשון בעבודה החדשה, מצאתי גם דירה חדשה. ומי שמכיר יודע שבתל אביב לא מדובר בדבר שולי או מקרי.
ופתאום, עם כמה שהשגרה החדשה שלי עמוסה בימים ארוכים ומשימות מצטברות, אני מוצאת את עצמי שמחה יותר. ופתאום מרגישה, שבתוך כל הכאוס הזה שנקרא מדינת תל אביב ושנת 2023, מצאתי לעצמי את הפינה שנעימה לי. אמנם כבר לא במגדלי היוקרה, אבל תכלס מי באמת צריך לובי עם מעלית ושירותי שמירת חבילות? 😉
ואם קראתם עד פה, ותכלס גם אם קפצתם ישר לסוף, המסר העיקרי שלי הוא- אם השגרה שלכם אינה גורמת לכם אושר, חפשו מה ניתן לשנות בה. ואני לא מדברת רק על שינויים גרנדיוזיים כמו השנה המשוגעת שאני עברתי, אבל כל כך קל להישאב למקום הנוח במחיר של האושר שלנו, ובאמת שגם אם זה נראה קשה ובלתי אפשרי, תמיד אפשר אחרת.
ולסיכום, איש חכם אמר פעם – "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!" (ד"ר סוס)
אז יאללה תניעו!
